מכות יט ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
הניחא למאן דאמר בתר למד אזלינן אלא למאן דאמר בתר מלמד אזלינן מאי איכא למימר דם ובשר חדא מילתא היא:
קדשי קדשים וכו':
תנינא חדא זימנא מעשר שני והקדש שלא נפדו אמר רבי יוסי בר חנינא סיפא במעשר שני טהור וגברא טהור דקא אכיל חוץ לחומה רישא במעשר שני טמא וגברא טמא וקא אכיל ליה בירושלים ומנ"ל דמחייב עליה משום טומאה דתניא ר"ש אומר (דברים כו, יד) לא בערתי ממנו בטמא אבין שאני טמא והוא טהור בין שאני טהור והוא טמא והיכן מוזהר על אכילה איני יודע טומאת הגוף בהדיא כתיב (ויקרא כב, ו) נפש אשר תגע בו וטמאה עד הערב ולא יאכל מן הקדשים וגו' אלא טומאת עצמו מנין דכתיב (דברים יב, יז) לא תוכל לאכול בשעריך ולהלן הוא אומר (דברים טו, כב) בשעריך תאכלנו הטמא והטהור ותניא דבי רבי ישמעאל באפילו טמא וטהור אוכלין בקערה אחת ואין חוששין וקאמר רחמנא היאך טמא דשרי לך גבי טהור התם הכא לא תיכול ומנ"ל דבר פדייה הוא דאמר ר"א גמנין למעשר שני שנטמא שפודין אותו אפילו בירושלים ת"ל (דברים יד, כד) כי לא תוכל שאתו ואין שאת אלא אכילה שנאמר (בראשית מג, לד) וישא משאות מאת פניו א"ר ביבי א"ר אסי מנין למעשר שני טהור שפודין אותו אפילו בפסיעה אחת חוץ לחומה שנאמר כי לא תוכל שאתו האי מבעי ליה לכדרבי אליעזר א"כ לימא קרא לא תוכל לאוכלו מאי שאתו ואימא כולו להכי הוא דאתא א"כ לימא קרא לא תוכל ליטלו מאי שאתו ש"מ תרתי יתיב רב חנינא ורב הושעיא וקא מבעיא להו אפיתחא דירושלים מהו פשיטא הוא בחוץ ומשאו בפנים קלטוהו מחיצות הוא בפנים ומשאו בחוץ מהו דתנא להו ההוא סבא בדבי רבי שמעון בן יוחי (דברים יד, כד) כי ירחק ממך המקום ממילואך בעי רב פפא הנקיט ליה בקניא מאי תיקו אמר ר' אסי אמר ר' יוחנן מעשר שני מאימתי חייבין עליו ומשראה פני החומה מ"ט דאמר קרא (דברים יב, יח) לפני ה' אלהיך תאכלנו (שנה בשנה) וכתיב (דברים יב, יז) (כי) לא תוכל לאכול בשעריך כל היכא דקרינן ביה לפני ה' אלהיך תאכלנו קרינן ביה לא תוכל לאכול בשעריך וכל היכא דלא קרינן ביה לפני ה' אלהיך תאכלנו לא קרינן ביה לא תוכל לאכול בשעריך מיתיבי רבי יוסי אומר כהן שעלתה בידו תאנה של טבל אמר תאנה זו תרומתה בעוקצה מעשר ראשון בצפונה ומעשר שני לדרומה והיא שנת מעשר שני והוא בירושלים או מעשר עני והוא בגבולין אכלה
רש"י וריב"ן[עריכה]
הניחא למאן דאמר כו' - פלוגתא היא באיזהו מקומן:
רישא במעשר שני טמא - וקאכיל ליה בירושלים בלא פדייה: ה"ג והיכן מוזהר על אכילה שלא יאכלנו בטומאה איני יודע ת"ל לא תוכל וגו' כך היא שנויה בסיפרי וכשקבעוה כאן לא הספיקו לגומרה עד דאקשי גמרא טומאת הגוף בהדיא כתיב ביה ולא יאכל מן הקדשים כי אם רחץ וגו' ומוקמינן לה ביבמות במעשר מדכתיב כי אם רחץ הא רחץ טהור דטבל ועלה אוכל במעשר:
(רבינו גופו טהור ויצאה נשמתו בטהרה לא פירש יותר. מכאן ואילך לשון תלמידו ר' יהודה בר' נתן.):
כך הוא לשון הברייתא (כלומר) איני יודע להיכן מוזהר לכך תלמוד לומר לא תוכל וגו' והש"ס לא שביק ליה לאסוקי מילתיה אלא קדים ופריך ומתמה אמאי קאמר איני יודע הא טומאת הגוף בהדיא כתיבא נפש אשר תגע בו כו' לא יאכל מן הקדשים כי אם רחץ בשרו במים ואמרינן ביבמות דהאי קרא במעשר שני קאמר דטבל ועלה אוכל כו':
ולהלן הוא אומר - בבכור בעל מום (שנפדה) בשעריך תאכלנו ולעיל מיניה כתיב כי יהיה בו מום:
אפילו טמא וטהור - דאע"ג דאסור בגיזה ועבודה כדאמרינן (בכורות דף טו.) בכל אות נפשך תזבח ואכלת בשר תזבח ולא גיזה ואכלת ולא לכלביך בשר ולא חלב אפי' הכי טמא וטהור אוכלין אותו בקערה אחת דנאכלים בטומאת הגוף ובטומאת עצמן דכיון דטמא אוכל בהן היינו בטומאת הגוף אוכל הטהור וכשהטהור אוכל עמו לאחר שנגע בו היינו טהור אוכל טומאת עצמו שאכל את הטמא:
האי טמא דשראי לך התם - בבכור בעל מום דכתיב ביה בשעריך הכא גבי מעשר לא תוכל והיינו לא תוכל לאכול בשעריך כלומר אי אתה רשאי לאכול מעשר שני בתורת בכור שכתוב בו בשעריך דבעל מום דבכור נאכל בטומאת עצמו ובטומאת הגוף וזה אסור:
ומנלן דבר פדייה הוא - מעשר שני שנטמא דמדקאמר במתני' שלא נפדה מכלל דאי בעי פריק ואפילו בירושלים דאע"ג דמעשר שני טהור אינו נפדה בירושלים דכתיב כי ירחק ממך ונתת בכסף בריחוק מקום אתה פודה ולא בקירוב מקום (קדושין דף נו):
ואין שאת אלא אכילה - והכי קאמר קרא כי ירחק ממך שיהא מעשר טהור חוץ לירושלים או אפילו הוא בירושלים אלא שאי אתה יכול לאוכלו שנטמא ונתת בכסף:
אפילו בפסיעה אחת - אע"ג דכתיב ירחק דמשמע טובא ת"ל כי לא תוכל שאתו לנושאו ולהביאו לפנים מן החומה דהכתוב לא תלה הדבר בריחוק אלא בנטילה דכל זמן דאיכא למיעבד אכתי נטילה והבאה לפנים אפילו פסיעה אחת פודה אותו:
לכדר' אלעזר - למעשר שני שנטמא:
מאי שאתו - שמע מינה לכדרב אסי: יתיב רב חנינא ורב הושעיא אפיתחא דירושלים וקא מיבעי להו:
ממלואך - מכל מילוי שלך ומשא של אדם חשיב מלואו דלא תימא ממך ממקצתך דכל זמן שרחק מקצתך יהא נפדה אלא כי ירחק ממלואך פדה אבל כשאתה בפנים או משאך בפנים לא רחק המקום ממלואך ושוב לא תפדה אלא ואכלת שם:
בעי רב פפא - הוא מבפנים ונקיט משאו בקניא ארוך מבחוץ:
מהו - כיון דלאו ממש על כתיפו הוא אין זה מלואו והרי הוא כמוטל לארץ ונפדה או דלמא כיון דנקיט ליה משאו קרינא ביה תיקו כן נראה בעיני רבי ועיקר:
משיראה פני החומה - וחוץ לחומה דמתני' היינו דעייליה ואפקיה:
דלא קרינא ביה לפני ה' אלהיך - דלא הכניסו לפנים:
כהן שעלתה בידו תאנה של טבל ואמר תאנה זו תרומתה בעוקצה - בצד זנבה:
מעשר ראשון בצפונה - בצד צפון שלה והוא אוחזה כנגד מזרח וכן מעשר שני בדרומה:
תרומה בעוקציה כו' - דבעי ראשית שיהא שיריה ניכרין והלכך בעינן סיום והאי דתנן (דמאי פ"ז מ"ד) שני לוגין שאני עתיד להפריש הרי הן תרומה במקומן פליג אהא דלא בעי ראשית שיהא שיריה ניכרין:
והיא שנת מעשר שני - ואותה שנה שניה שראוי ליתן בה מעשר שני:
והוא בירושלים - כשקרא שמות הללו על אותה תאנה:
מעשר עני בגבולין - או שהיא שנת מעשר שלישית ואמר מעשר עני בדרומה ולא אמר מעשר שני והוא אפי' בגבולין:
תוספות[עריכה]
רישא במעשר שני טמא וגברא טמא. או או קאמר דבחדא מינייהו לקי: הוא בפנים ומשאו מבחוץ מהו אמר ליה כי ירחק ממך המקום ממך ממלואך. כך גירסת הקונטרס וי"ג ממך לחודיה כלומר ממך גופך והרי גופו בפנים וקשה על זה דאם כן אדם שגופו בירושלים ופירות מעשר שני שלו בעירו א"כ לא יוכל לחללם כיון שגופו בירושלים וזה אינו דעד כאן לא מיבעיא ליה לרב פפא אלא בדנקיט קניא ואי לא קניא מודה דיכול לפדותם אע"ג דגופו בפנים כיון שהפירות חוץ לירושלים והוא נותן טעם דהא קרינן בו לא תוכל שאתו אף בגופו בפנים ושמא איכא למימר דשבקיה לקרא דממך דמשמע מגופך דאיהו קא דחיק ומוקמי אנפשיה היכא דלא שייך שם לא תוכל שאתו שאינו מחוסר טעינה כזה שהוא על כתפיו ורב פפא מיבעיא ליה בקניא כך נראה למשי"ח אבל על גירס' דממילואך קשה דממילואך היינו המשוי כדפירש הקונטרס גבי משאו מבפנים וגופו מבחוץ וכיון שמשאו מבחוץ קרינן כי ירחק ממלואך וצ"ל דממלואך מגלה לנו דהגוף והמשוי בחד והוה ליה במקצת המשוי בפנים:
אמר רבי יוחנן מאימתי מעשר שני חייבים עליו משיראה פני הבית. וקשה דכיון דקודם שיראה פני הבית הכי נמי דמותר לאכלו חוץ א"כ למה הוזקק לעולם לפדות מעשר שני וי"ל דודאי ליכא לאו אבל עשה איכא דכתיב וצרת הכסף בידך אבל בלא פדייה לא:
מיתיבי רבי יוסי אומר כו'. ה"ה דמצי לאותובי מתניתין דאוקי לעיל סיפא במעשר שני טהור דאכיל חוץ לחומה אלא ודאי משני דעייליה ואפקיה אבל הכא קשיא מאי למימרא ובמתני' ליכא למפרך דהא קא. מהני ליה למלקיות דלא השמיענו שום חידוש בהם:
עין משפט ונר מצוה[עריכה]
מתוך: עין משפט ונר מצוה/מכות/פרק ג (עריכה)
עא א מיי' פ"ג מהל' מעשר שני הלכה א', סמג לאוין רסד:
עב ב מיי' פט"ז מהל' טומאת אוכלין הלכה י"א, סמג עשין רמו:
עג ג מיי' פ"ב מהל' מעשר שני הלכה ח', ומיי' פ"ג מהל' מעשר שני הלכה ג', סמג עשין קלז:
עד ד ה מיי' פ"ב מהל' מעשר שני הלכה ח', סמג שם:
עה ו מיי' פ"ב מהל' מעשר שני הלכה ו':
ראשונים נוספים
חידושי הריטב"א
תנינא חדא זימנא מעשר שני והקדש שלא נפדו: פיר' שלקס"ד דרישא וסיפא תרווייהו באוכל מעש' שני טהור בלא פדיון חוץ לירושלים:
א"ר יוסי בר חנינא סיפא במעש' שני טהור וכו' ורישא במעשר שני טמא וגברא טמא ואכיל ליה בירושלים: פי' במעשר שני טמא או גברא טמא והמעשר טהור ואכיל ליה בירושלים עצמה קודם פדיון דהנהו אסירי באכילה אף בירושלים בטומא' וכדמפרש ואזיל ובעו פדיון ולאחר פדיון מותרין וכדמפרש ואזיל. ואמרינן ומנלן דמחיי' עליה משום טומאה אי אכיל להו בלא פדיון דתני' לא בערתי ממנו בטמא פי' בויסוי מעשר משתעי קרא שהוא מתודה שנהג בו כהלכותיו וכדכתיב ביה לא עברתי מלצותיך ולא שכחתי ולא בערתי ל' כלוי כלומר שלא נהנה ממנו לא באכילה ולא בשתי' וסיכה בטומא' ורדיש ר"ש דלישנא דבטמא משמע בין בטומאת הגוף בין טוא' מעשר:
והיכן מוזהר על אכילתו וכו' ת"ל לא תוכל: ע"כ לשון הברייתא וקאמר תלמודא טומאה בהדי' כתיבא וה"פ נהי דמתודה עליו לא בערתי ממנו בטמ' היכא שמעי' בקרא שהוא מוזהר עליו ואפי' בלאו וכדקתני תנא שלוקין עליו דהא אפשר דלא מיתסר ביה כלל אלא שהוא מתודה שנשמר בו לפנים משורת הדין. א"נ אית ביה איסור עשה מן התורה אבל אין בו ל"ת ללקות עליו וקאמר איני יודע כלומר איני יודע מקום מסוים שמוזהר עליו בפיר' אלא מג"ש דבשעריך אלו הם דברי ר' שמעון ומקשי תלמודא דהא טומאת הגוף לא בעי ג"ש דבהדיא כתיב במעשר נפש אשר תגע בו וטמא עד הערב ולא יאכל מן הקדשים כי אם רחץ בשרו במים וע"כ קרא במעשר הוא מדתלי ליה ברחיצה כדתנן אבל ועלה אוכל במעשר ופרקינן דכי אמר ר"ש איני יודע על טומאות מעשר עצמו בלב' קאמר:
מאי שאתו ש"מ תרתי: פי' מדלא נקט לאוכלו או לנשאו ש"מ דתרתי בעי למיכלל בלשון שאתו ל' אכילה ולשון משאוי:
כי ירחק ממך המקום ממלואך: פי' מכולך דלשון ממך משמע שיהא המקום רחוק מכולו וכיון שגופו בפנים לאו רחו' מכולו הוא:
בעי רב פפא נקיט ליה בקניא: והוא בפנים והמעשר בחוץ מהי מי אמרינן כיון דבכחו הוא נישא בכל גופו הוא ואינו נפדה או דלמא אינו נדון מכלל גופו ואינו חשוב ממלואו כמאן דמונח אארעא דמי ונפדה ולא איפשטא הכי אבל לקמן באידך שמעתא דבסמוך איפשטא אליבא דר' יוחנן וכדבעינן למימר ואיכא דכות' בלמודא כדכתיבנא בדוכתי אחריני:
א"ר אסי א"ר יוחנן מעשר שני מאימתי חייבין עליו משיראה פני החומה: פי' מאימתי חייבין מלקו' על אכילת מ"ש טהור חוץ לירושלים משום לא תוכל לאכול בשעריך משיראה פני חומת ירושלים ואע"פ שלא נכנס יותר אם חזר ויצא לחוץ ואכלו קוד' פדיון אז לוקה עליו אבל אם לא נכנס שם כלל אינו לוקה עליו ומפרש טעמ' ואזיל דלהכי כי' רחמנא לא תוכל לאכול בשעריך בתר לפני ה' אלהיך תאכלנו. ומיהו מלקו' הוא דליכ אבל איסור עשה איכא או מדכתי' וצרת הכסף בידך ואכלת או משום דכתיב לפני ה' אלהיך תאכלנו ולא בחוץ ולאו הבא מכלל עשה עשה ולשון ר"י בא בקיצך דהא מדקאמר משיראה פני החומה משמע דרבותא דקמ"ל היינו דסגי בראיית פני החומר דהיינו כניסתם בירושלי'. ולפום ראיה דקמייתי רביתא דידיה הוא דלא לחייבי בחוץ כי לא עייל בירושלים וכדהוה משמע פשטא דקרא דלא תוכל ובהא הוא דאתינן לחותובי עליה למימרא דאפי' לא ראה פני החומה חייבין עליו והוה ליה לר"י לומר אין חייבין עליו עד שיראה פני החומה אלא דלא דק. ומשום דקאי אמתני' דקתני אלו הן הלוקין קאמר מאימתי חיובין עליו ואיירי דנקט ל' מאימתי נקט לשון משיראה וכדאשכחן לעיל גבי קריאת בכורים דקאמר בכורים מטימתי מותרים לכהנים ראויין לקריאה משיקרא עליהם ואע"ג דהנחה קודמ' לקריאה נקט משיקרא ולא דייקינן בהאי כדדייקינן בפ' השוכר את הפועלים דאמרינן משיפקסו עד שילקה ומיבעי ליה וטעמא משו' דהתם איכא למיטעי משום דאיכא תרי פיקוס דשדה ופיקוס דבית אבל באידך ליכא למיטעי:
מיתבי כהן שעלתה בידו תאנה של טבל: פי' פרי א' של תאנה של טבל ונקט שעלה בידו לומר שהיא תלושה לאפוקי מחובר' דלית בה משום טבל ולומר דאחשבה לאכילה ולהכי חייל טבל אפילו בפרי אחד:
ואמר תאנה זו תרומתה בעוקצה מ"ר לנכונה מ"ש לתרומה: פי’ שסיים להם מקום דבעינן סיום מקום להפרשת תרומה ומעשרות כדתניא האומר תרומ' פרי זה לתוכו מ"ש לתוכו לא אמר כלום עד שיאמר לצפונו או לדרומו ונפקא לן מדכתי בתרומה ראשית דהיינו שיהיה שיריה ניכרין ואיתקוש מעשרות לתרומה בכמה דוכתי. וכתב רש"י ז"ל דמתני' בהלוקח יין מבין הכותים דלא תנא ביה סיום מקום פליגא ובודאי דלפום פשטא פליגא טובא דהא במשקה אפי' סיום מקום לא מהני עד שיפריש לכלי אחר וכדתנן גבי חבית של יין או של שמן או של טבל וקרא ליה שם מפיה לא ישתה משוליה משוליה לא ישתה מפיה מפני שמשקה מעורב הוא ואלו בקהיא דכותיים קתני מחל ושותה מיד בלא הפרשה. ויש מתרצים דלאפוקיה משום טבל לא בעינן הפרשה ויכול למישתי מיניה בהפרשת לתוכו כל זמן שישתייר שם שיעור תרומה ומעשרות ולחייל על אכילתו משום זה שאוכל תרומה ומעשר הוא דבעינן סיום מקום ולא משמע הכין מההיא מתניתא דקתני לא אמר כלום עד שיאמ' לצפונו או לדרומו דמשמ' לא אמר כלום אף לאפוקה משום טבל דעלה מיתניא התם. והנכון בזה כדפרישית על מתניתין דהלוקח יין בכמה דוכתי וכדמשמע בירושלמי דההיא דהתם משום דסובר יש ברירה דכי מיברר תרומה ומעשרו' לבסוף נידונים כאלו כבר הובררו. אבל למ"ד אין ברירה בעינן סיום מקום בשאר פירות והפרשה לכלי אחר במשקין וכדכתיבנא במס' חולין בדוכתי אחריני בס"ד והא דהכא דר' יוסי היא דסבר אין ברירה כדפרישי התם בההיא דהלוקח יין מבין הכותיים. כנ"ל:
והיא שנת מעשר שני בירושלים: פי' תרתי קתני שהפריש מעשר שני בשנת מ"ש כגון ראשונ' ושניה או רביעית וחמישי ולאפוקי שנה שלישי' וששית שמפרישין במקומו' מ"ש והאכילה הזאת היתה בירושלים או שהפריש מעשר עני בשנתה והיה זה אפילו בגבולין. אכלה כהן עצמו לוקה א'. פי' משום מ"ר הטבול בתרומת מעשר וזר שמכלה לוקה שתים משום תרומ' מעשר כדאדמרן ומשו' תרומה שבעוקצה ואלו בתחלת קודם שום הפרשת אכלה בין כהן בין זר אינו חייב אלא אחת משום טבל דאע"ג דטבלי לתרומה ולתרומת מעשר שם טבל א' הוא ודייקינן טעמא דאכל מעשר שני זה בירושלים הא אלו אכלו בגבולין זר לוקה שלש וכהן שתים משו' דאיתוסיף ביה לאו על אכיל' מ"ש בגבולין. ואע"ג דלא ראה פני החומה כלל חדא דסתמא קתני לה ועוד דאי לא אמאי בירושלים הא בגבולין משכח לה דלא מחייב אלא סתים והגון שעדיין לא ראה פני חומה וקשיא לר' יוחנן ופריק דההיא דמתניתין דדייקינן הא בגבולין לוקה שלש מיירי בדעיילי לראות ואפקה לחוץ אלא דהדר עיילה ופרכינן אי הכי מאי למימרא דבשלמ' לדידן אשמועינן דאפי' לא על כלל לירושלים מחייב עלה בגבולין. ופרקינן דהא קמ"ל דאע"ג דלא על בפני החומה אלא כדהוה בטבלה קודם הפרשה ואפקה בטבליה ואפרשיה ולא הדר עייליה מחייב עליה משום לא תוכל והא דחשי' עיוליה בטבלה ראיית פני חומה משום דקסבר מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין פי' כמי שהורמו דמיין בזו ודכוותא דהוי לחומרא דאלו לקולא לא אמרינן כמי שהורמו דמיא דא"כ אין אדם מתחייב לעולם משום טבל וזה פשוט. ומתנות שלא הורמו הנזכר כאן משונה מההיא דפר' יש נוחלין (דף קכג ע"ב) גבי מתנות כהונה דזרוע ולחיים וקיבה דהתם הם ניכרין במקומן יש לומר יותר כמי שהורמו דמיין מהני דהכא דמיירי בפירו' של טבל מעורבין דבלא הרמה אין מקומן ניכר והיינו דלא מייתי הכא ההיא פלוגתא דהתם וההיא דבקדושין דמייתי לההי' דהתם וזה ברור:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה